טובה לוטן / היפר-מטרופיה

בתערוכה היפר-מטרופיה (Hypermetropia) מציגה טובה לוטן סדרה של ציורים חדשים העוסקים ביחס בין הראייה למבט. שמה של התערוכה לקוח מתחום האופטיקה, ומתייחס לליקוי האופטי המכונה "רוחק ראייה" המתאר מצב שבו מבנה העין קצר מדי ביחס לזווית השבירה של קרני האור. העבודות מציגות מרחבים מרוחקים, מנקודת מבט מציצנית של האמן בנוף, את שבריר הרגע שבו חולפת התנועה בשולי שדה הראייה.

בעבודותיה מציגה לוטן חתכי מרחב הניבטים מבעד לחרכים אופקיים צרים המצוירים על לוחות כהים בעלי עובי ואופי של תבליט. הנוף בעבודות אלה מוסתר בין שני רגיסטרים אפורים המותירים חרך ראייה צר, המדגיש את העיסוק ביחס בין פנים לחוץ. מבנים אלה שווים ומעלים לדיון את עמדת ההתבוננות של הצייר בנוף.  המשטח האפור, המסמן את המקום שבו מצויים המתבונן והאמן, תופס את מרבית שטח העבודה. קצות החרך הנתון בו פרומים, פתוחים לתנועה ולשינוי בשדה הראייה. הציורים, העשויים בטכניקה מעורבת של שמן, אקריליק, גרפיט ופיגמנטים על לוחות עץ, מערבים סגנונות שונים, מאבסטרקט גיאומטרי ועד ריאליזם, מעבודה פרטנית ועד צמצום מינימליסטי.

לבני החמר הכבדות והכהות העוטפות את הנופים של לוטן מדמות עופרת וחומרים מתכתיים, ובתוכן נפער חלון צר - חריץ שדרכו נשקף מרחב אחר ומרוחק, המצוי על פי רוב בתנועה. העבודות מכילות תערובת של פיגמנטים וגרפיט אשר נוצקו על גזרי עץ. כתוצאה מפעולת היציקה שנעשתה בשכיבה נוצרו הפרשי גובה בין החומר היצוק לבין החרכים שדרכם ניבט הנוף. התחושה מעורבת. לעתים נדמה כי מדובר בחלון הפונה אל העולם שבחוץ, ולעתים נדמה כי עקבות הנוף הוטבעו בגוף המתכת, אך בכל המקרים מדובר בכמה מוקדי ראייה. היחסים הצורניים בין שני המישורים – בין פני השטח והחרך – נעים בין נתק מוחלט והפרדה לבין מצב שבו השטח האפור הסוגר על החרך מושפע בעליל מן ההתרחשות הפנימית. במהלך העבודה על היצירות החל להתפתח דו שיח ביו המישורים. השטח האפור חרג משתיקתו הניטרלית, הכהה והאטומה, והחל לצבור הפרעות קטנות המתייחסות למראה הנוף, כמו שינויי ברק או השתקפות מרומזת של הדימוי המרוחק.

בשני מישורי היצירות מתוארות קונסטרוקציות: המישור האפור מזכיר מודל אדריכלי, והמרחב הפנימי מתאר מבנים. עם זאת, אופני התיאור שונים מאוד. המישור האפור גיאומטרי, חד ונוקשה, ובחרכים מופיע ציור פרטני ועדין. על מנת לחוות את העבודה במלואה יש להתבונן בה אפוא משתי נקודות תצפית שונות. כדי לקלוט את הציורים במלואם, ואת היחס בינם לבין הקונסטרוקציה המתכתית והמרחב כולו, נדרש הצופה להתרחק מהעבודה, על אף ממדיה שאינם גדולים. על מנת להבחין בפרטים העדינים של הציורים, הנושאים אופי אקווארלי, נדרש מבט קרוב הרבה יותר.

הציורים מקורם בתמונות שצילמה לוטן במהלך נסיעה, במצלמה דיגיטאלית, ובשלב הבא דורש גם את תיווכו של מסך המחשב. האובייקטים האפורים סטאטיים וכבדים ביותר, ואילו המראה שהם אוחזים בתוכם חולף ונתון בתנועה מהירה. כך נבנה הפער בין הקומפוזיציות הסטאטיות והכבדות לבין התנועתיות המאפיינת את הנופים.

המרחבים של לוטן אינם פרטיקולאריים אלא גנריים, וכוללים כביש מהיר, מחלף, מוסך, תחנת דלק או מדרגות נעות העשויים להופיע בכל מקום. התנועה המתועדת היא בדרך כלל בין עירונית, ומראות הנוף נגזרים מהתנועה, ומן ההשתנות הוויזואלית המתמדת הכרוכה בה. הציורים כמו מתעדים מסע ארוך המתנהל מעמדה של ריחוק, ניתוק וזרות, ואינו מתמקד בשום אתר ספציפי. השינויים המובהקים ביותר חלים בעוצמת התאורה המעידה על השתנות הזמנים. המעבר בין חושך לאור מציג את השינויים החלים באופני קליטת המרחב בין הפרטנות של היום לבין נופי לילה. אלה האחרונים מביאים איתם צמצום של המידע החזותי עד ראייה שהיא כמעט טכנולוגית, כמעט פס מידע של רצף סימני אור.

העבודות של טובה לוטן עוסקות ביחס שבין הראייה למבט במסע של תנועה זרה ומנוכרת. "הדרך" נוכחת כנושא אך מושא המבט, נעדר ייצוג ויזואלי. קיומה בא לידי ביטוי רק ברגעיות הנתונים הנקלטים בזווית העין, ולאחר מכן עוברים שורה של תיווכים דיגיטאליים. העבודות עוסקות בראייה לא רצונית. הן מתארות את הקיום של שבריר השנייה, של המראה שנקלט למעשה בשולי שדה הראייה בעת שהמבט מתמקד בכביש שלפנים. בהחלט ייתכן שהם נותנים גם ביטוי לחמדנות, לתשוקה לקנות בעלות על הארעי והחולף, ולהפכו לדבר אישי הנתון תחת שליטתו של המתבונן. אולי לשם כך בוחרת האמנית לתחום את המרחבים הפתוחים בחרך קטן המאפשר לנכסם. בעזרת מעשה התיחום הזה היא מהפכת את יחסי הכוחות: את נקודת התצפית הפנוראמית והמונומנטאלית, המקטינה מטבעה את האדם, היא מציבה כסימן זעיר הכלוא בין יציקות מתכת. תצורת המציצנות שבה בחרה מקטינה בדרך זו את המרחבים, ומצליחה לקנות שליטה עליהם.

דניאלה טלמור

הגנאולוגיה של המבט

טובה לוטן מתעתעת במבט, מצטטת שברים של מקומות ושל זמנים, ממיינת וממשמעת אותם, מתרגמת אותם אל שפתה שלה. תיאורי הנוף תחומים מלמעלה ומלמטה על ידי יציקות של גרפיט הממסכות את המציאות המתוארת ואת המבט ותוחמות אותם.  היא מכליאה בין אמצעי מבע בעלי דינאמיות גאומטרית לבין ציור נרטיבי  ומנסחת מתח בין צילום עכשווי לציור מסורתי.

נקודת המוצא שלה היא הרפרנס הצילומי הנלכד תוך כדי נסיעה מהירה במכונית, או בהליכה מהירה, במבט חטוף. הרגע המצולם הוא חד פעמי, "גנוב", תוקפו הממשי פג באותו הרגע בו הוא התקיים. העבודות כמו מבקשות לחזור אל אותו רגע בזמן ולהשיב אליו את קיימותו, את הווייתו. הנושאים הם עירוניים, מהירים, מתועשים; רבות מהעבודות מתארות שדות של בטון, של מלט, של חומרי תעשייה כבדים. לעומתם, המבט מהיר וקל, חטוף.  

לוטן כמו "מורידה עוגן" על מנת לעצור את הזמן ולקעקע אותו אל לוחות העץ. תיחום הגרפיט הכבדה ממסך את הדימוי, מתמזג בקומפוזיציה ומשלים אותה. השפה האמנותית והמבנה הקומפוזיציוני יוצרים מלכודת לאובייקט.

בספרו "המילים והדברים" (1966) עומד פוקו על כך שהחוקיות, הלוגיקה והמישמוע שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר. ציוריה של לוטן נראים כנוסח הנמסר ברוח של דיווח פורמליסטי של זיכרון. הם מתמקמים על התווך שבין ניסיון לשיחזור מקטע של מציאות ממשית שחלפה, לבין דימוי לא ממשי אשר עשוי להתפס כמן הזייה או כחלום השואף ללכוד מקום מדומיין, קולקטיבי, אוניברסלי. לוטן משחקת בין האפשרי והמציאותי למדומיין והבלתי ממשי כמבינה שהחוקיות בסופו של דבר תקרוס. הניסיון למשמע את המציאות ואת המרחב הוא בלתי אפשרי, בשל אי-קיומה של מציאות אחת, אמיתית ובלתי-מסומנת.

התערוכה מביאה מסע בין מקטעים של זמנים ומקומות, בין נקודות מבט בלתי שגרתיות אשר תופסות את המציאות באופן ישיר ו"לא מוכן". הבחירה של האמנית לשכתב את הצילום לציור, לכתב ידה, או כדבריה: "לנסר חתיכת אטמוספירה קטנה לעצמי", נוקטת בפעולה של ניכוס המרחב ובעלות עליו. שבריר השנייה שנלכד בעדשתה חלף ולא יחזור; ראשית - הצילום רושם אותו באור. שנית - לוטן שבה ומשעתקת את אותו הרגע בפעולה של ציור איטי, מושכל, מסורתי.

העבודות מציעות שני אופני מבטים אשר יוצרים פער בין ההסתכלויות: במבט מרחוק, הנופים נראים ברורים, פורמליסטיים, ממשיים. ואילו במבט מקרוב הדימוי "מתפקסל", כמעט נעלם, הופך מופשט. בסופו של דבר הפער הזה מביא תיאור של מציאות שאין לה התחלה, אמצע או סוף מוגדרים. הוא מצביע על הלך מחשבה הבנוי מ'שברים', מזכרונות, מרגעים שחלפו ומן האפשרות לאחוז בהם לעוד רגע אחד, לא באופן נוסטלגי.

הגשרים, המדרגות הנעות, החניונים והנופים הם בו זמנית גם מה שהם היו, וגם מה שהם במציאות החדשה שלהם. נוף הוא גם נוף וגם לא-נוף. ציור של נוף הוא גם ציור והוא גם נוף. שניהם גם יחד.
לוטן מלקטת פיסות של מציאות שבורה ומרכיבה מהם פסיפס של זמן לא ליניארי. זהו מבט מקוטע, רצוץ, התר אחרי מקום וחוקיות ומוצא אותם דווקא בשבר. בתווך שבין העבודות. בתווך שבין המקומות והזמנים.

ניר הרמט