מעריב | אמנות

בשביל אל בריכות הדימויים| קובי הראל

יום ו', 27.04.90

בימים אלה מוצגת בגלריה שלוש בת"א תערוכת ציוריה של טובה לוטן. לתערוכה ולציורים אין שמות; המסר הוא ויזואלי בלבד. המדובר בציורים כבדים: שכבות עבות של צבע שמן דשן יוצרות את משטח ה"בריכות".

ציוריה של טובה לוטן דומים למערך של בריכות עמוקות, עליהם מתוח קרום דק, שקוף למחצה, שבתוכו ועליו נטועים דימויים. העומק המרומז של בריכות הצבע וצירופי הדימויים, שנובעים מבחירה שרירותית של תת ההכרה מקנים לציוריה אופי חידתי. את מרכיבי הציור מארגנת לוטן במבנה קשוח, אותו היא מדגישה באמצעים שונים של חיתוך וקיבוע. לוטן התחילה לצייר בגיל מאוחר. לאחר תקופת לימודים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב וגידול ילד, הגיעה בגיל שלושים לבית הספר "אבני" לאמנות בתל-אביב. מאולם החוג לקרמיקה עלתה ללימודי יום מסודרים במחלקה לציור. בתהליך מזורז, שארך שנתיים בלבד, החלה לצייר באופן אינטנסיבי.

התערוכה המוצגת בימים אלה בגלריה שלוש בתל אביב, היא תערוכת היחיד השנייה שלה. לתערוכה ולציורים אין שמות. המסר הוא לגמרי ויזואלי. זהו ציור כבד תרתי משמע. שכבות עבות של צבע שמן דשן יוצרות את משטח ה"בריכות". הצד החומרי והציורי של העבודות כל כך מודגש, שממש מפתה להגדיר את ציוריה בקלישאה המרוקנת "ציורנטו". קשת הצבעים המאפיינת את העבודות מוסיפה לכובד הפיזי שמקרינים משטחי הצבע העבים. האפור הוא צבע דומיננטי. הוא מגוון גם את הצבעים הכחולים הירקרקים והארגמניים המופיעים בציור.

לוטן לא משתמשת בגוונים טהורים. כל פינה בציור היא היסטוריה צבעונית המורכבת מגוונים רבים. בתוך משטחי הצבע העבים היא קודחת חורים נקודתיים. את שולי "בריכות הצבע", היא חותכת בסכין ויוצרת הבדלי גובה בין המשטחים בציור. הדימויים בהם היא משתמשת מצוירים לעתים בנפחיות אשלייתית משכנעת ולעתים כנגזרת שטוחה המוטבעת בתוך הרקע. את הדימויים לוקחת לוטן מתצלומים בהם היא נתקלת. אלה מועבדים והופכים חלק אינטגראלי מהאמירה הציורית. אם מקור הדימוי מזוהה דוגמת פורטרט הדוס פדריקו דה מונטפלטרו והדוכסית של צייר הרנסנס פיירו דלה-פרנצ'סקה, היא הופכת אותם לצלליות ומשתמשת בהם כאב-טיפוס של גבר ואישה. אם הדימוי מצויר בפרוטרוט, מגינה לוטן על המקור המעורפל ממנו הוא הגיע. אותם כדורים שמקורם במשחק אנגלי עתיק או מגן קרב מקושט של לוחם משבט אפריקאי קדום, מנותקים בציור של לוטן  מכל רמז סביבתי שקושר אותם למקור. הניתוק פותח אותם לאפשרויות פרשנות חדשות ומשכלל את תפקידם בתוך הציור. משטחי הרקע, שלצורך הכתבה מכונים בריכות, מכילים בתוכם פוטנציאל של תנועה ועומק המקרינים תחושה של חום מתפשט. את אלה חותכת לוטן בקווים חדים וישרים המתעמתים עם התכונות הרכות של המשטח עצמו.

כך בתוך כוכב של קטבים מנוגדים יוצרת לוטן מערכים חידתיים המבטיחים תגליות ומובילים לדלתות סגורות. הציורים המוצגים בתערוכה הם פרי עבודה של שנתיים. בזמן זב עברו הציורים תהליך של הקשחה וניקיון.  בעוד שבעבודות  הראשונות נמשכת המגמה שאפיינה את תערוכת היחיד הראשונה שלה, בה הדימויים המצוירים היוו חלק אינטגראלי מהרקע, מראות העבודות האחרונות על הפרדה ברורה בין הדימויים המוטמעים לחלוטין בתוך המשטח הצבעוני לבין דימויים   המופיעים על פניו. הדימויים הרגשיים (ראשים, צורות עלים) שהומצאו על ידי לוטן בציוריה הראשונים, פינו את מקומם לדימויים שאולים, בהם היא עושה שימוש.

תהליך זה מראה על הפרדה בין התכנים הרגשיים, החמים והמעורפלים לבין צורת ההגשה שלהם. הציורים האחרונים מאופיינים בסדר קשוח ובצורת הגשה בהירה. משטחי הצבע הדשנים שבציוריה הקודמים נשאו עקבות ברורים של הטחות מכחול אקספרסיביות כאילו סוגרים את עצמם, בציורים האחרונים, מתכסים באותו קרום אחיד, שקוף למחצה, שמסתיר את הדרמה של תנועות המכחול ושכבות הצבע. יש ולוטן שוברת את המערך המאורגן, באמצעות קו שרירותי. קו שמחזיר לצופה את התחושה המשוחררת. של החלטה מאינה ממושטרת במערך הציורי הנוקשה.

הארץ

תמונת מצב | גדעון עפרת

ביקורת כוח הדימוי המעשי

17.06.88

"1988 היא האכזרית בשנים, מפריחה / לילך מארץ-מוות, מערבת / זיכרון ותשוקה.." ככה זה היה בעיר-ישימון: מה שהיה זרם אמנותי חי, מותיר אחריו שובל של דימויים מתים. חוק: הבאנליזציה של הדימוי היא צחנת-ההווה של אמנות-האתמול. וכמי שחוזר מאי-אילו תערוכות תל אביביות אשורר, עדיין בלשונו של ט.ס. אליוט "אני הוא לזארוס, מהמתים בא, שבתי לכולכם לומר, לכם כולכם אומר-": המלך המודח מסרב לצאת לגלות ההיסטוריה. בפרפורים אדירים, כחתול שנדרס, צועק אלינו הנאו-אכספרסיוניזם התל אביבי: "אני חי, חי וקיים!" רק בן עשר וכבר נגזר עליו, המסכן. דור חדש רוטן בפתח: "הצדה, פאתטי מתלהם שכמוך, פנה דרך לרציונאליזם הנאור!" הפינג-פונג הנצחי של ההיסטוריה. בינינו לבין עצמנו, אריכות ימים נאה למדי, יחסים לאיזמים הגדולים של המודרנה. כמה זמן אתם חושבים יחזיק אצלנו הדור החדש, הסובל מנזלת, זה הדור המקורר? התחפש לצעיר הנאו-אכספרסיוניזם הגוסס שלנו: ב"קלישר 5" מציג איתמר אוחיון נאו-אכספרסיוניזם עליז ומתרונן, גואה בתנופה ראשונית של מכחול זריז ושפע צבע, משתובב כילדון אנאלי בדקורציות של ערוגות פרחי-בד ובהערות דבדיחותא, אולי מסתיר מתחת איזו שוועה, אבל מרוב חנגת-מכחול זחוחה מחטיא בנייה מורכבת ומעמיקה של צורה ושל דימוי. אוחיון משחרר את הציפורים בטרם לכדן. קצת דרומה, בגלריה "שלוש" בנווה צדק, מוכיח אנטון בידרמן לאיזו דרגת וירטואוזיה של צבע יכול להגיע נאו-אכספרסיוניסט נאמן בסוף שנות השמונים. הוא מנגן את משיכות המכחול הנאות בתנופה אלגאנטית מצודדת וכובשת, מעדן כוחניות להפליא, מאלף סער ופרץ, אבל נותר ברמת תוכן דימוי כוללני ונעדר עומק. בעיית האכספרסיביות שהפכה לערך אסתטי נקי, או כדברי ט.ס. אליוט, "...בין האידיאה/ המציאות/ בין התנועה / והפעולה / צונח הצל". ועוד, בבית האמנים התל-אביבי מציגה איטה גרטנר מהומה אכספרסיוניסטית רבה, אבל מותירה אותנו עם תהיית מהו-מה.

הגרוטסקה, פרימיטיביות המסכות, הארוס הצפוי, כמובן התפרצות המכחול משולח-הרסן – כולם מסמנים רגרסיה ילדותית, האמורה לגלות אמתות ראשוניות, אך מה לעשות וכל שאנו רואים הוא מאניירה של דימוי אכספרסיוניסטי נדוש עם צעקנות אקטיביסטית קלה מדי, השבה ומעלה את שאלת המשוואה של הנושך והנובח. ובא לקרוא: "חברים, ברגרסיה כמו ברגרסיה, אה? ואם כן, אזי לא אופנה משומרת, ולא מוסכמה קומלת ולא מבוקר נאור שהתחפש לילד משוגע. אדרבה, אגרסיה על אמת. קשה, נדיר, קשה ממה שנדמה". ביקורת כוח הדימוי המעשי.

בחזרה ל"שלוש", גלריה שצוברת תנופת איכות. רשמו לפניכם: טובה לוטן, הבטחה. בת 36, תערוכה ראשונה. חוק הבשלות שב ומוכיח את עצמו. מי שנואש למצוא ציור אצל דרדקי בתי הספר לאמנות, יגלה אצלם את הציור אולי כעבור עשר שנים. הנה, מי שהיתה טובה לוטן של "אבני", השכילה להבין: מוטב תחשה, תמתין, תעבוד, תבכיר, תחכה לרגע הנכון. טוב עשתה. הניה לליריקה הקווית המשרבטת, מוסכמה עייפה במקומותינו, לשקוע. בהשקט ובבטחה הצמיחה מתוך  תמצית  הדשן רגישות נדירה להצרנת חומר, שמעמדיה אותה בשורת האיכות העכשווית הגבוהה של דורית יעקובי ושכמותה. פה עולה טובה לוטן כמי שעולה לעילא-ולעילא מעשי אריה ארוך בפורמאטים אפורים גדולים. מלאכה משוכללת ומדויקת בצבעי שמן ובסופרלאק כבושים סוללת רבדי חומר מפתים, כה עשויים, כה בנויים, עד כי שלמותם החושנית ננעלת ופועלת עלינו כמצבר עצמאי.

לזכות לוטן יאמר שהסגידה ה"ארוכיית" לחומר מוצרן סופה שהיא מותכת לרוח, והדחקות הצבע (שם במאבק הגדול בין האפור לאדום) הן הדחקות אותנטיות של רגש בלום. ואולם, האם עבודת החומר לא גבתה את מס התוכן הדימויי? כי לוטן אינה מסתפקת בעושר הנוכחות של ההפשטה החומרית. היא מעשירה את משטחיה במספר דימויים קבועים, הנגועים בנגיף ה-קטנות והשחיקה הגבוהה. כאן, בין לחש השואה לבין הארוס המופנם, נמצא את פרחיה הנבולים, נופיה השרופים, ציפורי המוות, הראשים הגדועים ואפילו את צורת ה"סירה" האובססיבית שלה. חרף כל עדינות המבע והריכוז הגבוה של לוטן, ההרים מוכרים משירתם החזותית של אנסלם קיפר, משה גרשוני, לארי אברמסון ובעיקר אנזו קוקי, האיטלקי. כן, לוטן הילכה בשדות פרחי המוות של שנות השמונים. וגם את צורת ה"סירה" שלה (המחליפה זהויות בין הדמות, ציפור הטרף, הגופה, הוואגינה ועוד) מסתגננת בגלוי מאלילי העיט המצריים העתיקים, הרי שגם התלם הזה נחרש אצלנו ורגביו פזורים לכל עבר, לפחות מאז השלום עם מצרים. ואף-על-פי-כן, אני מאמין לשתיקת עופות מצרים של לוטן, לשממה הארכאית הכבדה שלה, לאימה ולחושניות שהיא מעמיסה על צורת ה"סירה", לחרדה הגלומה בראשיה הצפים בריק. אני מאמין, כיוון שאני מזהה במלנכוליה הכבושה שבחמריותה המופשטת את תמצית תכני הדימויים ממעל. עם זאת, ברור לי שכל עוד לוטן לא תחפור אל הפיוט החזותי העצמאי והייחודי לה, היא לא תממש את ההבטחה הגדולה שהיא מבטיחה לנו. לאמור, בעבורי, לוטן היא סימפטום של כשרון נדיר שנלכד בקסם המפתה והמסוכן של הנאו-פיגוראציה ודימוייה ב-1988. מלון הדימויים של זו עלול להפיל לפח היקוש של הבאנאליה, אם לא יוצמח מחדש מתוך האני. ואפילו השכילה לוטן לקטוף בעדינות ממיטב פרחי השדה, כל זר שנקטף יבול מהר. טובה לוטן במבחן הדימוי, זכרו אותה.