"והירח שלח את קויו, קוי האור שלו. ואך נגעו קוי האור בכתמים השחורים שעל שמלתה- וראה: הכתמים נעלמו, אינם... ובמקומם אור!... הנה פה היה תו שחור. ועתה- הנה תו אור... ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה... וכך היתה שמלתה של חנה´לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור, והם ככסף טהור מתנוצצים מתנוצצים…" שמלת השבת של חנה'לה, יצחק דמיאל, הוצאת ספריית עופר.

שחורה לשבת > טובה לוטן

צמד המילים 'שחורה לשבת', מופיע ומבצבץ מתוך סדרת העבודות של טובה לוטן. בתהליך של גילוי וכיסוי, התרה והסתרה, לוטן שוזרת את המילים בקומפוזיציה, כורכת אותן בצבעי שמן דשנים.

מעל לחמישים עבודות בגודל אחיד המהדהדות דרך המילים את אופן הציור ואת המכניזם הפנימי שלו - המתכתב עם תולדות האמנות, פולקלור ומלאכה, עם תורות של צבע, עם פורמליזם ועם אמנות ישראלית החוזרת אל המילה הכתובה באין מסורת אמנותית להשען עליה.

בספרו "כוכב הצבע" (1921), יוהנס איטן מנסח גלגל של צבעים המשלב חוקי צבע "אובייקטיביים" יחד עם תחושות סובייקטיביות השואבות מפסיכולוגיה, פילוסופיה, דת ורגש. השימוש בצבע מאפשר לפיו, גילוי אישי הבא לידי ביטוי באמצעות מימד הפשטה, הקשבה והתמסרות מוחלטת לצבע.

ראשיתה של הסדרה של טובה לוטן, בשלוש עבודות המצויירות כל אחת, בצבע יסוד. זהו הבסיס, המסד האמנותי עליו תשען הסדרה כולה. אם מערבבים את שלושת צבעי היסוד בפרופורציות מתאימות, התוצאה מחזירה כה מעט אור עד שהיא נראית שחורה ומובילה באופן מושגי אל צמד המילים, אל העוגן הטקסטואלי אשר שזור בכל העבודות: "שחורה לשבת".

לוטן יוצרת סדרה של עבודות רוויות צבע, רבועות, אחידות  בגודלן. היא מבקשת לייצר גריד כמו יומנאי המרמז על תהליך העבודה המתמשך בסטודיו, על המחקר האמנותי. הציורים מהווים אובייקטים תאומים של זהות ושל שוני: הם נעים בין התעתיקי, המשוכפל והמתועש לבין החד פעמי, היחיד והמיוחד. עוגן המילים חוזר על עצמו כמנטרה בפונט זהה בכל העבודות, בעוד הצבעוניות משתנה, הקורדינטות נעות, מייצרות הפרעות למבט. היחס ביניהם מחושב, מדוד ושקול, מסמן מעין מטרה סימטרית. הוא מעלה שאלות על שיווי המשקל בין דימוי למילה, בין הצבעים לצורות, בין אמירה מילולית קונקרטית לביטוי אמנותי מופשט.

המודל הציורי חוזר על עצמו כמו בגלופה: בפורמט, במילים ובמחקר הסיזיפי של המדיום, מזכיר מסורת של עבודה עמלנית - מעין ריקמה (המופיעה תדיר בגופי עבודות קודמים של האמנית). מתוך העבודה המתמשכת, הרפיטטיבית, לוטן מוצאת מימד משחרר ומאפשר. כל עבודה בסידרה ממשיכה או חוזרת אל קודמתה, בוחנת את הניואנסים, את הקומפוזיציות. היא אוגרת כוח הנצבר דרך כל אחת מן העבודות, לכדי עבודת קיר אחת גדולה, הנדמית למטוטלת של זמן.

דרך הלחמת המילים "שחור(ה)" ו-"שבת", ודרך הצבעוניות העשירה והטכניקה בה משתמשת האמנית, היא מתבוננת מחדש באופן ביקורתי במילים על משמעויותיהן השונות, המיתיות, ומבקשת להאיר אותן, להפיח בהן רוח ולצבוע אותן מחדש.
השבת, יום המנוחה הקדוש במסורת היהודית, מסמל ומזכיר את סדר בריאת העולם. עמנואל לוינס טוען כי ביסודה של השבת טמון רעיון חירות האדם ושיוויונו (תשע קריאות תלמודיות, 2001): "..שהשבת תקוים: זו ריבונות האדם, המסוגל להשתחרר מן הסדר, מן האילוצים, ומהשתלשלות הדברים". זהו יום שיש בו ערך אמוני, הסטורי וגם סוציאליסטי.
הצבע השחור ספוג בקונוטציות ובמשמעויות רבות בתרבויות שונות. למעשה, זהו צבע כהה ביותר הנתפס ויזואלית כהיעדר אור המגיע לעין, ונושא עמו קונוטציות של קדרות, אבל וריק, אך גם  יצרים ותשוקה, פוטנציאל הנדמה לחור שחור המכיל בקרבו את כל שאר הצבעים ואת האור.

 השילוב של שתי המילים יחד, כורך קודש בחול, מאיר את ההיבטים הפוליטיים - חברתיים של הקיום. מתחת למעטה הצבעוני קיימת שכבה "שחורה". השבת היא הפנים הזוהרות, המעטפת הפתיינית למה שנמצא מתחתיה. הביטוי נאמר בגוף ראשון - נקבה והוא מבצבץ מתחת ובין השכבות החגיגיות של השבת,  מאזכר את הצד החשוך שאנחנו מבקשים לא לראות, ככתם שחור על שמלת השבת.

במודרניזם, הציור היה לדת - החתירה למטא-נארטיב. "שחורה לשבת", מערער עליו, מדגיש את הצד האפור והעמלני של התהליך, קורץ באירוניה. מתמודד על השאיפה לקודש ולנשגב בציורי האבסטרקט המודרני, מקשט בצבעוניות זרחנית ומציג במודע את הציור כאשליה נוצצת. לוטן אומרת: "ציור הוא עבודה. לא תפילה, לא אלוהות, לא קודש. אין באמנות דבר נשגב אלא חיבור של חולין לקיום".  

אל מול הסידרה הגדולה, תלויים בחלל הגלריה ציורי נוף קטני מידה. אלו הם נופים של מעין אוטופיות מקומיות. הם מתארים שער לישוב כפרי, מחוץ לעיר. זהו אובייקט לוקאלי מאוד המתקשר אל המיתוס הישראלי של ההתיישבות העובדת, החקלאית. השער מסמן את הצורך הבלתי נשלט והמוטמע של ביטחון, שמירה על גבולות, כיבוש השממה וגדולת הארץ. זוהי הצגת אוטופיה אשר הופקעה מתוכנה ומהבטחותיה. הדימוי החוזר על עצמו מציע שוב ושוב קריאות פתייניות הקורצות לצופה. כמעט כשערי" גן עדן" הצבועים בצבעים זרחניים, "פוסטריים". הריאליזם של הנופים מופר בצבעוניות זרה, זוהרת, המזכירה שאין זהו תיאור של מקום קונקרטי אלא פסאז' למקום אחר, מופשט אך ביקורתי - חוזר ל"ציור" והופך למקום אוטונומי של צורות ושל יחסים.

התערוכה מציעה שורה של נרטיבים נוצצים, מיתיים, שאינם אלא קרום עדין החושף את המסד הפנימי של העבודות. ככל שהצפייה בקומפוזיציות הקבועות נמשכת, הולכת הסדרה וצוברת נפח של פני שטח "פגומים" ו"פרומים" המאפשרים הצצה אל התהליך בו מוצאת לוטן חופש.

ניר הרמט, אוצר

שמלת השבת השחורה של טובה

שיחה עם ניר הרמט

"חלום גדול שלי שמישהו יחשוף את העצב שמאחורי הדברים. מעטים באמת מגיעים לשם". האמנית טובה לוטן משוחחת על "שחורה לשבת", תערוכת היחיד שלה בגלריה זיסמן, עם ניר הרמט, אוצר התערוכה.

"צמד המלים 'שחורה לשבת' מופיע ומבצבץ מתוך סדרת העבודות של טובה לוטן. בתהליך של התרה והסתרה, לוטן שוזרת את המלים בקומפוזיציה, כורכת אותן בצבעי שמן דשנים. מעל ל-70 עבודות בסדרה, בגודל אחיד, המהדהדות דרך המלים את אופן הציור ואת המכניזם הפנימי שלו – המתכתב עם תולדות האמנות, פולקלור ומלאכה, עם תורות של צבע, עם פורמליזם ועם אמנות ישראלית"
(מתוך טקסט התערוכה)

ניר הרמט: העבודות מדברות בשפה של תקשורת חזותית במדיה. האם זה מקום מסוכן לאמנות? איפה עובר הגבול בין שתי השפות?

טובה לוטן: "הגבולות בין אמנות לתקשורת חזותית נזילים בעיני, והטשטוש יוצר עניין. בסדרה הזו, שמציגה את עצמה כ'שחורה לשבת', השתמשתי במכוון בשתי השפות, כאילו בכל עין אני מסתכלת לכיוון אחר. רציתי שהעבודה תעורר רושם של כיכר מהבהבת נוסח הטיים סקוור בניו-יורק, יחד עם מבט על אמנות מסורתית. זו הסיבה שבחרתי בשפה כפולה שמטשטשת את קו הגבול בין אפיוני תקשורת המונים לציור, שנתפס כאמנות 'גבוהה'.

"ביציע הכבוד יושבים ה'חברים שלי' מתולדות האמנות – סזאן, מונדריאן, מלביץ', רותקו ורבים אחרים – שעליהם גדלתי, אני אוהבת אותם, הם שם. הם המסד של העשייה, אבל אני מנסה להרגיז אותם, למרוד בהם, לנער אותם אל תוך שפה ציורית המודעת גם לאסתטיקת רחוב. נוצר יחס בין הצבעים הזרחניים, השטיחות והגראפיות לבין פני השטח החושפים מהלך ציורי ואת מישורי הראייה וה'כתיבה' שלו".

איך נולד צירוף המלים "שחורה לשבת" ולאן הגיע? מה מערכת היחסים בין המלים?

"זה היה גילוי אקראי שהפך להבנה שהלחמת שני הניגודים הללו יוצרת היבריד לשוני שמעניין אותי. יש לו קריאות רבות שמתגוונות ביחס להקשרים תרבותיים. כמטפורה למהלך ציורי, למשל, אפשר לראות בחומר השחור את היסודות שעליהם עומדים המבנים הציוריים. כך מבטא הצירוף מערכת יחסים של אהבה-שנאה, של ביקורת על הדרה תרבותית של השחור מהשבת.

"בציור המסורתי היה רצון להעלים את היסוד השחור ולהציג רק פני שטח מושלמים. במודרניזם עמד אמנם המהלך הציורי במרכז, אבל כחלק מחתירה ל'אמת'. במובן זה בשני המקרים מדובר בעולם שלם, סגור, מבריק, מתוח, הרמטי, המעמיד במרכזו את ה'שבת' ולא את היסוד ה'שחור'.

"אם אקשור את זה למיתוס של הסיפור 'חנה'לה ושמלת השבת', הרי שגם כאן הסיפור מעגן את הצורך להעלים את הכתמים השחורים, גם אם התקבלו כעדות למעשה חיובי. הסיפור מחזיר לחנה את הבוהק הלבן, ה'מתוקן'. הצירוף ההיברידי הזה, 'שחורה לשבת', מבקש לתת מקום ליסוד השחור בשלם של השבת ומבקר את הצורך הקבוע לדחוק אותו לשוליים".

מהו הקונטקסט החברתי שבו את יוצרת ושעימו מתקשרים הסדרה "שחורה לשבת" ודימויי הנופים בתערוכה? מה מסתירה או על מה שומרת המעטפת הצבעונית?

"צירוף המלים בקומפוזיציות קורא לעיון תרבותי בקונוטציות של שני המושגים. יש בו עוגן מקומי בגלל השימוש ב'שבת', אבל למעשה מדובר במושג שאינו רק דתי, אלא הוא ערך חברתי המושתת על זכויות אדם. סמיכות ה'שחורה' למלה 'שבת' מדברת על הכלת ה'אחר' בסדר זה ולמורכבות היחס ביניהם.

"גם בציורי השערים המוצגים בתערוכה זה קורה. המסומן של השער מבטא סדר חברתי חדש ודמות צבר חף מ'כתמי' גלותיות. צבעי הזרחן מעקרים את המימד התמים, האידיאליסטי של החלום שמבטיח סדר זה. מדובר, אם כך, באריזות נוסטלגיות שמנטרלות את משמעות המיתוס המיוצג בדימוי ה'שער'. מבחינתי ריבוי הגרסאות הצבעוניות של אותה נקודת מבט מחזק זאת. אוסף הבטחות של חלום".

הגלופה "שחורה לשבת" מאזכרת גם כתובות גרפיטי, מה שמחזיר למחשבה על תקשורת ועל אמנות הנשענת על המלה הכתובה.

"לפני כשנתיים הצגתי דימוי גרפיטי בתערוכה הקבוצתית 'כתוב בקיר', שאצרה אפי גן. ההתעקשות על שימוש בכתב גלופה ובפונט ריבועי מפוקסל קושרת אותי אכן לדיבור במרחב ציבורי, ברשת או ברחוב; גרפיטי, פרסומות, באנרים על מסך, שלטי חוצות הבנויים מפיקסלים. גם הצבעוניות הזרחנית תומכת בכך. למרות השטיחות הגראפית של הקומפוזיציות, אני משאירה בכל עבודה עקבות של המהלך, שרידים, כתמים. בעין בוחנת הצופה החוקר יכול לזהות את מבנה השכבות של הצבע ולהיות עד למהלך הציורי".

להבנתי, הציורים הם אובייקטים תאומים של זהות ושל שוני: הם נעים בין התעתיקי, המשוכפל והמתועש לבין החד-פעמי, היחיד והמיוחד.

"תחילתם של כל הדימויים היא בעבודת מחשב. כלומר, הניסוח הראשוני מגיע מתוך עולם המדיה. בהמשך שקלתי אפשרות של תצוגת מסך או הדפסות של פוסטרים. בסופו של דבר בחרתי בציור. רציתי להנגיש דווקא בשפה המסורתית תכונות של פוסטר".

מה, אם כך, קורה במעבר מהסקיצה הממוחשבת לציור עצמו?

"במעבר קורה החומר. החומרים הם מינרלים, יש להם תכונות ורצונות משלהם. והם מתערבים בחוק האופטי. לפי איטן, שניסח תורות צבע בבית-הספר של הבאוהאוס בתחילת המאה ה-20, מינון נכון של צבעי היסוד יניב צבע שחור. זה לא נכון, ייצא אפור. המימד התיאורטי מופרך על-ידי החומר עצמו. החומר חוגג את השבת, את השחור, את הלבן. הבינאריות הזו היא חלק מהשפה שלי. לבלוג שלי קוראים 'טובה כן – טובה לא'".

ברבות מהעבודות שלך בעבר וגם בסדרה הזו, את מתבססת על חשיבה או תפיסה אדריכלית.

"אדריכלות כתחום עשייה מרתקת אותי והיא מקור השראה לעבודותי לאורך השנים. גם לציור אני מתייחסת כאל מבנה ארכיטקטוני. אפשר להשוות את פני השטח של העבודות לחלונות ראווה שניתן לגלות בהם כמה מישורי ראייה; האובייקט עצמו, חללים פנימיים והשתקפויות מבחוץ. במקרה של הציור פני השטח השטוחים לכאורה חושפים את המבנה הפנימי והמסד של הטקסט במידות משתנות. בתהליך הגילוי וכיסוי הציורי אני מאפשרת מבט, אבל גם חוסמת אותו. המציאות הקונקרטית נפרצת: יש בה חרכים, בקיעים, חורי הצצה אל הפנים. מבט על שכבות הצבע מאפשר למדוד את מרחב הפעולה גם במונחים של זמן הכיסוי".

באיזה שלב של העבודה צירוף המלים "שחורה לשבת" קיבל את הטייתו ללשון נקבה?

"השימוש בלשון נקבה נובע ישירות מכך שאני היא הדוברת, וגם משום שהסדרה עוסקת בזהות. כאשה, כציירת. יש כאן רמיזה פמיניסטית עדינה על הנשיות כאחרות. ביחס לאמנות, המונח מרמז על התפיסה שלי שהאמת המתגלה ביצירות אמנות היא תוצר של מגע סיזיפי עם החומרים והרעיונות, ואין לו כל קשר למגע של אצבע אלוהים, נשגבות או קדושה".

מבני האיקס והצלב חוזרים ועומדים בקביעות בבסיסן של כל הקומפוזיציות בסדרה. מה הוביל לבחירה בהם?

"האיקס והצלב הם סימנים ארכיטיפיים בדומה ל'שחורה' ו'לשבת'. המסומנים שלהם מגווני מטרות: איסורים, שגיאות, מחיקות, אך גם סימני תפירה ורקמה. כאן יוצר מערך הצלבים והאיקסים שכבה מופשטת שבה הם מתפקדים כסימני כתב שמכסים ומגלים את מסד הטקסט. היה לי חשוב להתחיל מצבעי היסוד אדום, כחול וצהוב, ולחזור אליהם בכל פעם מחדש. בסדרה הזו מתקיימת חוקיות סדורה. אני מבקשת לחקור את המהלך הציורי, את האופטיקה של אקט הכיסוי. כוחה של הסדרה הוא באובססיית הריבוי שלה. 33 עבודות תלויות על קיר אחד, כמו לוכדות את ה'משך' ואת ה'פעולה' כמטוטלת הנעה בציר הזמן. החוקיות הקבועה מדמה את התהליך כולו למשחק, ובו אני לא מחפשת את הרגש, הוא כבר יגיע מאליו".

אותם מנגנוני הפעולה חוזרים בעבודה. איך דווקא מתוך החזרתיות, דרך המבנה הקשוח והקבוע, נוצר אפקט משחרר?

"בהקשרים שונים, אני וגם הצופה ביצירה נדרשים לעבור את המשוכה הראשונה של הנראות החיצונית. אני חוזרת על עצמי, אבל בוחרת בעולמות תרבותיים אחרים, מה שמייצר כתבי יד ונראות אחרים. חלום גדול שלי שמישהו יחשוף את העצב שמאחורי הדברים. מעטים באמת מגיעים לשם, אבל עבורי מספיק שהצופה יחשוף את המנגנון וההקשרים התרבותיים. מבחינתי העבודה עוסקת בתרבות בעיקר דרך קונוטציות מקומיות המעלות שאלות על זהות פרטית וקבוצתית".