חוזרים הביתה- עכשיו אני

הפמיניזם קרא לחופש, הבטיח שוויון, חיים ששווים אותו דבר, שכר זהה, הגנה מפני הטרדה מינית ואפליה מתקנת. אבל גם הוא תבע מחיר. המחיר שולם בשמחה בהתלהבות , בתחושת שחרור גדולה. נלמד נעבוד נחלק שלל. סוף סוף נעשה את כל מה שחלמנו לעשות, ניעשה מי שאנחנו באמת, נוציא לאור  את כישרונותינו ואת תבונתנו, נהיה אנחנו. מזמן עזבנו את המטבח, הלכנו לאוניברסיטה, מצאנו עבודה כלבבנו, השארנו את הילדים אצל המטפלת, חלקנו עם הבעל את עבודת הבית (או שלא), והכנסנו בעצמנו את המכונית למוסך. את רגשות  האשם אפסנו עמוק, את הילדים לא הזכרנו בראיונות העבודה, והורדנו תחומים שונים למחתרת. כשהתעוררנו אל השוויון המובטח, גילינו שהמודל שלנו נגזר על פי מידות גבריות. אנחנו עובדות יותר, מרוויחות יותר, נמצאות פחות בבית, חולות יותר במחלות שהיו  פעם נחלת הגברים, לחוצות יותר,מרגישות אשמות יותר, והעומס לא רק שלא קטן, הוא אפילו גדל. האם לזה פיללנו ואולי המילה  הזאת "שיוויון" הוליכה אותנו שולל? אולי האסטרטגיה שגיבשנו  הייתה טובה לשלב הראשון בפמיניזם אבל היא דורשת הערכה מחודשת?  הפוסט פמיניזם הציע מודל חדש. אחרי שהגענו להישגים באמצעות אימוץ המודל הגברי, התברר כי אמנם ערכנו הפרדה בין מין ומגדר, אבל כעת יש לברר מה מייחד את המגדר שלנו. בתקופה שבה קבוצות מיעוט תובעות  הכרה בשונותם ובייחודיותן, מה מגדיר את קבוצות הנשים? האם ניתן לגזור גזרה שווה  על כל הנשים רק כי לכולן רחם? הלא גם בתוכן יש קבוצות בעלות  אופי שונה , צרכים שונים, קבוצות השתייכות נוספות, הן באות  מסביבות סוציו אקונומיות שונות, ואי אפשר לגזור גזרה  שווה על כולן. הזהות הנשית אינה אחידה, היא מפוצלת. מתוך ריבוי הזהויות הנשיות והתביעה להכרה בהן החלו להישמע גם  קולות נשכחים.

מוניקה לביא, מתוך הטקסט לתערוכה  עכשיו אני.